איפה הייתי אז, כשהאדמה רעדה...

אני זוכרת את זה כאילו זה היה ממש לפני רגע.

אני חושבת על זה שעברו מאז 14 שנים ולא מאמינה.

הייתי אז חיילת. קצינה בשירות סדיר.

ישבנו אני, חבר טוב טוב ואורית בחדר של אורית וראינו סרט עם קנת' בראנה ואמה תומפסון - רצח מן העבר. מי דמיין שתוך שעה יתרחש רצח שיהיה כל כך בהווה, שנתקשה להאמין לו. אבישי, אחינו הקטן שהיה אז בן 12 וחצי נכנס לחדר והודיע לנו - ירו ברבין. הסתכלנו עליו לרגע, לא מעכלים את מה שהוא אמר לנו. חשבנו שהוא צוחק עלינו. איך יכול להיות שיירו בראש הממשלה? לא אמורה להיות בכלל עצרת למען השלום? אבישי נשאר בחדר והתעקש - ירו ברבין. העברנו לערוץ שתיים והסתכלנו כמו לא מאמינים. ואז איתן הבר יצא והודיע לעולם "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה..." התחבקנו ובכינו.

ולמחרת - יום רגיל. צריך לחזור לצבא. אני לא זוכרת איך הגעתי לבסיס. אני רק זוכרת שלא הצלחתי באותו יום לחשוב על כלום. באותו ערב אחד הקצינים מהבסיס אמור היה להתחתן. התלבטנו - הולכים? לא הולכים? אי אפשר לבטל חתונה. אי אפשר לתת לו להתחתן בלי החברים שלו מסביב. הלכנו. זו היתה החתונה העצובה ביותר שהייתי בה אי פעם. אני מאוד מקווה שלא אני ולא אף אחד אחר יצטרך להיות בחתונה כזו. אנשים ישבו מסביב לשולחנות באווירת נכאים, מסרבים להאמין לסיטואציה האבסורדית שנקלענו אליה. עזבנו את האולם בשעה מוקדמת יחסית, ובלי להגיד אף מילה נכנסנו לאוטו ונסענו לירושלים, לעבור על פני הארון.

14 שנים עברו מאז.

לא למדנו כלום.

השחיתות בכל מקום.

אדם לאדם זאב.

האדישות חוגגת.

הנחמה היחידה שלי, היא רגעי האושר הקטנים האלה, אלה שמגיעים משום מקום ומפתיעים בכל פעם מחדש. לפעמים קל לנו נורא לפספס אותם, לעבור על פניהם כאילו ברור מאליו שככה צריך להיות.

אסור לנו לעשות את זה.

אסור לנו לפספס את רגעי האושר הקטנים.

כשנדמה שכלום לא נשאר, הם אלה שמצילים אותנו.

יהי זכרו ברוך.