בת הים הקטנה שלי

הזמן: כחודש לפני פורים.

המיקום: אותו מיקום של כל שיחות הנפש החשובות - בדרך לגן.

אני, בטוחה בתשובה שאני עומדת לקבל ("לא יודעת...") שואלת: נועה, למה את רוצה להתחפש בפורים?

נועה (בשיא הבטחון): לבת ים.

אני: אהמ... המ... הה??????????

נועה: כן, כן, לבת ים, עם חוט שמחבר את הזנב ליד, כמו בפסטיגל (של שנה שעברה).

אני: את בטוחה? איך מתחפשים לבת ים?

נועה: נו, עושים זנב כזה, שמתחבר עם חוט לזנב.

אני (עם גלגלי השיניים פועלים במלוא הקיטור): טוב נו... אולי, יכול להיות שזה אפשרי...

נועה: אמא, אפשר, אפשר. אני רוצה להיות בת ים עם זנב שמתחבר עם חוט ליד (שמים לב למוטיב החוזר?).

נו מה, עד שסוף סוף הילדה לא רוצה שמלת קצפת עם נצנצים ורודים לא נכין לה?

תכנון קצר בראש בדרך לעבודה (אחרי שהורדתי אותה בגן) הניב רעיון לחצאית מכוסה בקשקשים, שמסתיימת בזנב של דג (כן, כן, שמתחבר עם חוט ליד). ממשיכה להרהר: חלק עליון אמור להיות ביקיני... על גופתי המתה... ביקיני?!? לגן?!?!? ועוד בחורף?!?!?!?!?!?!?!? צריך להשיג חולצה צמודה בצבע גוף ולתפור עליה את הביקיני.... נשלים את הכול עם טייץ, שלא יהיה לה קר ברגליים.... וואלה, אולי אני אפילו אעמוד בזה...

כמה ימים אחר כך: אני עם אורית במעיין הבדים בכפר סבא.

אחרי ששגענו את המוכר הסבלני להדהים עם כל צבעי הפליס האפשריים (הרי חורף. צריך שכמיות. ופונצ'ו. ועוד קצת פליס כי הצבעים נורא יפים ובטח אפשר לתפור סראפן חורפי מקסים מהם), נזכרתי שבשביל זנב מלבד כדאי שיהיה בבית לבד. הצבעים שנרכשו: כחול, תכלת, ואיזה צהוב להפיח קצת רוח חיים בכל העסק.

השלב הבא: שלב ההכחשה שפורים מגיע, ומיד אחריו בשיא האלגנטיות הגיע שלב ההדחקה שאני זו שצריכה לתפור את התחפושת. השקית עם הלבד נקברה עמוק עמוק בארון רחוק מהעין.

שבועיים לפני פורים הגיע השלב החביב עלי, שלב הפאניקה. שקית הלבד הוצאה מהארון לפינה יותר נראית לעין בבית.

3 ימים אחר כך הוצאתי את הלבד הכחול מהשקית.

ביום חמישי, שבוע ויום לפני מסיבת פורים בגן הגיע שלב ההיסטריה, שהוא בדרך כלל השלב שבו אני נכנסת לפעולה. עוד באותו ערב החצאית כבר צוירה ונגזרה. הגיע הזמן לגזור את הקשקשים. הסתכלתי על הצהוב והתכלת ופתאום הם נראו לי מדכאים מדי, לא מספיק עשירים. שקית שאריות הלבד נשלפה מאי שם, ותוך חצי שעה קשקשים בשלל צבעים נגזרו וסודרו על 2 צידי החצאית.

למחרת בבוקר, כשנועה התעוררה, היא הסתכלה על כל החלקים הגזורים, ואז הסתכלה עלי במבט מוכיח ושאלה: "אמא, אבל איפה החוט שמתחבר לזנב?" כאן כבר לא עמדתי בזה ושלפתי את המשפט המוכר: "סבלנות, סבלנות, לא קונים בשום חנות". הסברתי לה שהתחפושת עוד לא מוכנה, אבל הכול יהיה בסדר, כולל החוט.

אחרי הפיזור לגנים התחלתי לתפור את החצאית. צד אחד היה גמור והצד השני היה כמעט גמור כשהרמתי את העיניים לשעון וגיליתי שלא אני ולא רני שמנו לב לזמן, ועוד רבע שעה אנחנו אמורים לצאת מהבית לאזכרה של חמי. עזבתי הכול כמו שהוא וטסתי להתארגן.

כשחזרנו הביתה שוב התיישבתי לתפור במלוא המרץ. סיימתי את הצד השני של החצאית, וציירתי גלים בטוליפ נצנצים (בכל זאת תחפושת....... חייבים נצנצים....... תפרתי את 2 חלקי הזנב, חיברתי להם רצועת גומי עם לולאה בקצה, בשביל להכניס את היד, ומילאתי באקרילן ואז עשיתי הפסקה לטובת הכנת ארוחת ערב ומתן יחס לתושבי הבית. בערב חיברתי את 2 צידי החצאית אחד לשני, תפרתי גומי למתניים וחיברתי את הזנב. בשעה 22:30 כבר נחתי על זרי הדפנה: החלק הגדול נגמר. מכאן והלאה זה שטויות.

5 דקות אחר כך 2 צדפות לבד כבר היו גזורות ומוכנות, וכמה שכבות של כוכב ים לקשת שעל השיער נגזרו גם הן. תפרתי את כוכב הים וחיברתי לקשת, כמה נצנצים על הכוכב והקשת, ופרשתי לישון.

למחרת בבוקר מדדנו את החצאית כדי לדעת מידות מתניים סופיות, הוספנו ביחד טול לזנב (בשלב הזה הייתי חייבת עוד זוג ידיים אז ניצלתי את ההזדמנות לעשות לנועה היכרות ראשונית עם מכונת התפירה. היא למדה לסובב את הגלגל ולהשתמש בידית של הרוורס).

את הצדפות תפרתי לחולצה בעיקר ע"י סיבובים ידניים של גלגל המכונה. אני אמנם יודעת לתפור, אבל לא מספיק מומחית בשביל כל הקווים הקטנטנים והעגולים האלה... עוד קצת נצנצים על הצדפות, והתחפושת מוכנה!!

יום לפני מסיבת פורים נזכרתי שיש לי בבית בובות אצבע של דגיגונים ושאר יצורי ים שקניתי פעם באיקאה כדי לעשות מהן תמונה... התמונה כנראה תהיה מוכנה בגלגול הבא... הבובות אומצו כתפאורה נוספת לתחפושת ונתפרו לזנב.

בהמלצה של חברה לעבודה הוספנו גם שרשרת פנינים, כיאה לבת ים שמכבדת את עצמה, והרי היא לפניכם, המאושרת באדם:

תקריב על איזור הזנב, כי קינשסה אמרה שחייבים ;-)

ותקריב על איזור החיוך, כי אני אמרתי שחייבים :-)

מה אני אגיד לכם... נהניתי!!

רק בשמחות!!