יום רביעי, 21 באפריל 2010

מה הקשר בין ג'ירפה, מפלצת וקוף?


אמיגורומי כמובן... הנה, תראו למה:

כשהיינו סטודנטים וגרנו בבאר שבע, אחד החברים שלנו תמיד הפתיע אותנו בבישולים שלו. באחד מימי ההולדת שלו, חברים קנו לו את ספר הבישול של יונתן רושפלד, שהיה אז אחד מהשפים היותר מצליחים בארץ. את אחד מפרקי הספר הוא פתח במילים "אני ללא ספק בתקופת הרביולי של חיי". ובכן - אני ללא ספק בתקופת האמיגורומי של חיי... אמנם פה ושם יש איזה פרוייקט קטן שמזיז אותי לתחומים אחרים, אבל אני מוצאת את עצמי חוזרת שוב ושוב לסריגת אמיגורומי. יש משהו כל כך מהנה וכל כך מרגיע בסריגה הזו, שגם נותנת תוצרים בזמן קצר יחסית (יחסית נניח לשמיכה, שאל או צעיף, שהסריגה שלהם נמשכת אצלי לנצח).
אני אתחיל בחוב קטן - ג'ירפה שנסרגה כבר די מזמן, לג'ירפה הכי מדהימה שאני מכירה, הלא היא קינשסה. כבר הרבה זמן שרציתי לסרוג לה ג'ירפה, ולא יצא, ופתאום לפני כמה חודשים נתקלתי בהוראות לג'ירפה מתוקה, ואמרתי לעצמי שאם לא עכשיו זה כבר לא יקרה לעולם.


זה היה כבר די מזמן, ומאז הספקתי לסרוג כמה וכמה בובות.
בשבת האחרונה ההורים שלי ואחותי באו לבקר, והספר creepy cute crochet שקיבלתי מ-Tzik ו-vinny לאחד מימי ההולדת שלי הסתובב בסלון. מבט קצר של אחותי בספר הספיק לה, והיא מייד ביקשה לקבל את היצור הירקרק והחמוד שמופיע על הכריכה. נועה שמעה שאני עומדת לסרוג משהו מהספר, ומייד הסתכלה בו בעצמה ודרשה את הקוף, גם הוא על הכריכה. עוד באותו ערב התיישבתי לסרוג במרץ, והקוף עצמו היה גמור. למחרת הלבשתי אותו באפודה ובכובע, והנה הוא לפניכם:


עכשיו הגיע תורו של היצור הירקרק. הראש שלו היה פחות מסובך משחששתי, והסתבכתי דווקא עם... הכנפיים שלו! (כן, יש לו כנפיים, חדי העין יראו אותן מציצות מאחורי הידיים). סרגתי פעם אחת, ופרמתי, וסרגתי פעם שניה, ואז זרקתי אותן לפח והלכתי לישון. למחרת בבוקר הכול נראה הרבה יותר פשוט, וגם היצורון הירקרק הושלם.



השם של היצורון, Cthulu, סיקרן אותי מאוד. הספר אמור להיות ספר של מפלצונים, והוא גדוש וזומבים, שלדים ושאר תפלצות. הן חמודות אמנם, כי הן סרוגות, אבל הן מפלצות. חיפוש קצר בגוגל העלה שקת'ולו הוא יצור עתיק ומפלצתי, איום ונורא, מה שנקרא - אבי כל המפלצות. כשסיפרתי את זה לאורית היא אמרה שלא אכפת לה, וכשהוא סרוג הוא ממש חמוד. מה נשאר לומר? אם היא מרוצה - דיינו!


לפני סיום אני אספר לכם על בלוג קנדי שווה במיוחד אצל נתנאלה, ששוב מגלה את רוח הנדיבות שלה, ואנצל את ההזדמנות לאחל לאהבה שלה רפואה שלמה, ושתיפטר מהגבס מהר!!

הרבה בריאות!



יום רביעי, 14 באפריל 2010

יוליה

יוליה היא חברה טובה שלי.


השבוע חישבנו שאנחנו חברות כבר רבע מאה. כן, כן, 25 שנה. בהחלט לא מעט בהתחשב בגילנו הלא-מאוד-מופלג (34-35).


כשהיינו בכיתה ה' יוליה עברה דירה מחיפה לכפר סבא, לרחוב מקביל אלי, והגיעה ללמוד איתי באותה כיתה. אני חושבת שהפכנו לחברות בערך 5 דקות אחרי שהיא נחתה בכיתה, והשאר - היסטוריה, ועוד איזו היסטוריה...


אז עוד היה לה שם אחר בכלל... והיתה לה צמה ולי שיער קצוץ. אח"כ היה לה שיער קצוץ ואני גידלתי לי רעמת שיער, ואח"כ שתינו הסתפרנו, והפסקנו להסתפר, והסתפרנו שוב...


עברנו לא מעט בחברות הזו שלנו. ידענו עליות לשחקים וירידות לתחתית השאול של החברויות, אבל החברות שלנו היתה חזקה יותר מהכול.


בשבת האחרונה חגגנו ליוליה את יום ההולדת שלה, קצת באיחור באשמת מזג האוויר ופסח. חשבתי וחשבתי מה להכין לה, ואז החלטתי להכין לה תמונה לקליניקה החדשה שפתחה, לייעוץ להורים לילדים עם בעיות שינה (מי שמשוטט בפורומי הורים למיניהם, בטוח שמע על "שיטת יוליה" - אז כן, זו יוליה של השיטה). מכיוון שהתאהבתי בזוג התמונות עם העצים והינשוף שזיקוקית הכינה למיקוש רציתי לעשות תמונה דומה. כשהעצים שלי כבר היו מוכנים וגזרת הינשוף היתה מונחת לפני, המצפון התחיל להציק, ובגדול. מילא, לקחת השראה, שלא לומר להעתיק, אבל לא לשנות כלום?? לא בבית ספרי... בנוסף, קופסת חוטי הכותנה שלי הסתכלה עלי בגעגועים... חיטוט קל בתיקיית ה"אני חייבת לסרוג את האמיגורומי הזה" במחשב שלי העלה הוראות לינשוף סרוג. התחלתי לסרוג, ותוך כדי סריגה עשיתי קצת התאמות כדי להגיע לגודל סביר של ינשוף, כזה שייכנס למסגרת התלת מימדית. כשסיימתי לסרוג את הינשוף, המצפון שלי היה מספיק רגוע כדי להשלים את התמונה.


רוצים לראות מה יצא? בבקשה -



והנה תקריב על הינשוף -




יוליה יקירתי, מה נשאר להוסיף? יום הולדת שמח, בריאות ושמחות לרוב!!




יום ראשון, 11 באפריל 2010

סבא שלי

לא הכרתי את סבא שלי מצד אמי. הוא נולד בעיירה וידז שבבלרוס, בשם ישעיהו שולמן. היו לו כ-7 אחים ואחיות. לצערי אף אחד מאלו שנשארו אחריהם לא בטוח במספר. אחד האחים שלו, אלתר, הפך לקומוניסט, וברח לרוסיה ביחד עם הדודה שלהם. סבא שלי היה חייל בצבא הפולני. הוא היה על אוניה בדרך חזרה לפולין, וכשהאוניה עגנה בחיפה כדי לתדלק, הוא אמר למפקדו שיש לו כאב שיניים וביקש לרדת מהאוניה כדי לטפל בכאב. הוא הורשה לרדת, ומעולם לא חזר.

הוא ברח למושב חירות, אל בן דודו, יוסף זילברמן. יחד, הם קברו את המדים של סבא שלי, ובן הדוד נתן לו שם משפחה חדש - ארצי.

שאר האחים והאחיות, יחד עם שני ההורים, נרצחו יחד עם רוב תושבי העיירה וידז.

סבא שלי נפטר מדום לב בגיל 54.

לא זכיתי להכיר אותו, אבל אני כאן כדי להעביר את הסיפור שלו הלאה. הנה תמונה שלו ושל סבתי, דבורה, מהחתונה שלהם. התמונה מרוטשת, כי ככה היה נהוג לעשות אז בתמונות חתונה, כדי שיהיו יותר "חגיגיות"...





לפני כמה שנים, משה זילברמן, הבן של צדוק, שהיה אחיו של יוסף, מצא את הילדים של אותו אח שברח לרוסיה, ואמא שלי גילתה לתדהמתה שיש לה 2 בני דודים מקרבה ראשונה. הבת חיה כיום בוורשה, פולין, והיא פרופסור לאגרונומיה באוניברסיטה, והבן חי באוטאווה, קנדה, והוא פרופסור למחשבים. שניהם ביקרו כאן בארץ, ואנחנו בקשר רציף איתם.



עצוב כל כך לדעת שבעצם לא נשאר מי שיספר את הסיפור של המשפחה הזו, והמעט שאנחנו יודעים הוא ליקוט של בדלי מידע והשערות.



יהיה זכרם של קדושי השואה ברוך.