חזרה לתפוז

קוראים/ות יקרים/ות,
הבלוג שלי חוזר לכתובתו הקודמת, לתפוז.
בשלב זה העברתי את כל הרשומות שנכתבו מתחילת השנה, ובהמשך כל הפוסטים החדשים ייכתבו בתפוז בלבד.
אני אשמח מאוד לראות שם את כולכם.
הנה הכתובת -
http://www.tapuz.co.il/blog/userblog.asp?foldername=miauhow

להתראות,

מה הקשר בין ג'ירפה, מפלצת וקוף?

אמיגורומי כמובן... הנה, תראו למה:

כשהיינו סטודנטים וגרנו בבאר שבע, אחד החברים שלנו תמיד הפתיע אותנו בבישולים שלו. באחד מימי ההולדת שלו, חברים קנו לו את ספר הבישול של יונתן רושפלד, שהיה אז אחד מהשפים היותר מצליחים בארץ. את אחד מפרקי הספר הוא פתח במילים "אני ללא ספק בתקופת הרביולי של חיי". ובכן - אני ללא ספק בתקופת האמיגורומי של חיי... אמנם פה ושם יש איזה פרוייקט קטן שמזיז אותי לתחומים אחרים, אבל אני מוצאת את עצמי חוזרת שוב ושוב לסריגת אמיגורומי. יש משהו כל כך מהנה וכל כך מרגיע בסריגה הזו, שגם נותנת תוצרים בזמן קצר יחסית (יחסית נניח לשמיכה, שאל או צעיף, שהסריגה שלהם נמשכת אצלי לנצח).
אני אתחיל בחוב קטן - ג'ירפה שנסרגה כבר די מזמן, לג'ירפה הכי מדהימה שאני מכירה, הלא היא קינשסה. כבר הרבה זמן שרציתי לסרוג לה ג'ירפה, ולא יצא, ופתאום לפני כמה חודשים נתקלתי בהוראות לג'ירפה מתוקה, ואמרתי לעצמי שאם לא עכשיו זה כבר לא יקרה לעולם.

זה היה כבר די מזמן, ומאז הספקתי לסרוג כמה וכמה בובות.
בשבת האחרונה ההורים שלי ואחותי באו לבקר, והספר creepy cute crochet שקיבלתי מ-Tzik ו-vinny לאחד מימי ההולדת שלי הסתובב בסלון. מבט קצר של אחותי בספר הספיק לה, והיא מייד ביקשה לקבל את היצור הירקרק והחמוד שמופיע על הכריכה. נועה שמעה שאני עומדת לסרוג משהו מהספר, ומייד הסתכלה בו בעצמה ודרשה את הקוף, גם הוא על הכריכה. עוד באותו ערב התיישבתי לסרוג במרץ, והקוף עצמו היה גמור. למחרת הלבשתי אותו באפודה ובכובע, והנה הוא לפניכם:

עכשיו הגיע תורו של היצור הירקרק. הראש שלו היה פחות מסובך משחששתי, והסתבכתי דווקא עם... הכנפיים שלו! (כן, יש לו כנפיים, חדי העין יראו אותן מציצות מאחורי הידיים). סרגתי פעם אחת, ופרמתי, וסרגתי פעם שניה, ואז זרקתי אותן לפח והלכתי לישון. למחרת בבוקר הכול נראה הרבה יותר פשוט, וגם היצורון הירקרק הושלם.



השם של היצורון, Cthulu, סיקרן אותי מאוד. הספר אמור להיות ספר של מפלצונים, והוא גדוש וזומבים, שלדים ושאר תפלצות. הן חמודות אמנם, כי הן סרוגות, אבל הן מפלצות. חיפוש קצר בגוגל העלה שקת'ולו הוא יצור עתיק ומפלצתי, איום ונורא, מה שנקרא - אבי כל המפלצות. כשסיפרתי את זה לאורית היא אמרה שלא אכפת לה, וכשהוא סרוג הוא ממש חמוד. מה נשאר לומר? אם היא מרוצה - דיינו!

לפני סיום אני אספר לכם על בלוג קנדי שווה במיוחד אצל נתנאלה, ששוב מגלה את רוח הנדיבות שלה, ואנצל את ההזדמנות לאחל לאהבה שלה רפואה שלמה, ושתיפטר מהגבס מהר!!

הרבה בריאות!

יוליה

יוליה היא חברה טובה שלי.


השבוע חישבנו שאנחנו חברות כבר רבע מאה. כן, כן, 25 שנה. בהחלט לא מעט בהתחשב בגילנו הלא-מאוד-מופלג (34-35).


כשהיינו בכיתה ה' יוליה עברה דירה מחיפה לכפר סבא, לרחוב מקביל אלי, והגיעה ללמוד איתי באותה כיתה. אני חושבת שהפכנו לחברות בערך 5 דקות אחרי שהיא נחתה בכיתה, והשאר - היסטוריה, ועוד איזו היסטוריה...


אז עוד היה לה שם אחר בכלל... והיתה לה צמה ולי שיער קצוץ. אח"כ היה לה שיער קצוץ ואני גידלתי לי רעמת שיער, ואח"כ שתינו הסתפרנו, והפסקנו להסתפר, והסתפרנו שוב...


עברנו לא מעט בחברות הזו שלנו. ידענו עליות לשחקים וירידות לתחתית השאול של החברויות, אבל החברות שלנו היתה חזקה יותר מהכול.


בשבת האחרונה חגגנו ליוליה את יום ההולדת שלה, קצת באיחור באשמת מזג האוויר ופסח. חשבתי וחשבתי מה להכין לה, ואז החלטתי להכין לה תמונה לקליניקה החדשה שפתחה, לייעוץ להורים לילדים עם בעיות שינה (מי שמשוטט בפורומי הורים למיניהם, בטוח שמע על "שיטת יוליה" - אז כן, זו יוליה של השיטה). מכיוון שהתאהבתי בזוג התמונות עם העצים והינשוף שזיקוקית הכינה למיקוש רציתי לעשות תמונה דומה. כשהעצים שלי כבר היו מוכנים וגזרת הינשוף היתה מונחת לפני, המצפון התחיל להציק, ובגדול. מילא, לקחת השראה, שלא לומר להעתיק, אבל לא לשנות כלום?? לא בבית ספרי... בנוסף, קופסת חוטי הכותנה שלי הסתכלה עלי בגעגועים... חיטוט קל בתיקיית ה"אני חייבת לסרוג את האמיגורומי הזה" במחשב שלי העלה הוראות לינשוף סרוג. התחלתי לסרוג, ותוך כדי סריגה עשיתי קצת התאמות כדי להגיע לגודל סביר של ינשוף, כזה שייכנס למסגרת התלת מימדית. כשסיימתי לסרוג את הינשוף, המצפון שלי היה מספיק רגוע כדי להשלים את התמונה.


רוצים לראות מה יצא? בבקשה -



והנה תקריב על הינשוף -

יוליה יקירתי, מה נשאר להוסיף? יום הולדת שמח, בריאות ושמחות לרוב!!

סבא שלי

לא הכרתי את סבא שלי מצד אמי. הוא נולד בעיירה וידז שבבלרוס, בשם ישעיהו שולמן. היו לו כ-7 אחים ואחיות. לצערי אף אחד מאלו שנשארו אחריהם לא בטוח במספר. אחד האחים שלו, אלתר, הפך לקומוניסט, וברח לרוסיה ביחד עם הדודה שלהם. סבא שלי היה חייל בצבא הפולני. הוא היה על אוניה בדרך חזרה לפולין, וכשהאוניה עגנה בחיפה כדי לתדלק, הוא אמר למפקדו שיש לו כאב שיניים וביקש לרדת מהאוניה כדי לטפל בכאב. הוא הורשה לרדת, ומעולם לא חזר.

הוא ברח למושב חירות, אל בן דודו, יוסף זילברמן. יחד, הם קברו את המדים של סבא שלי, ובן הדוד נתן לו שם משפחה חדש - ארצי.

שאר האחים והאחיות, יחד עם שני ההורים, נרצחו יחד עם רוב תושבי העיירה וידז.

סבא שלי נפטר מדום לב בגיל 54.

לא זכיתי להכיר אותו, אבל אני כאן כדי להעביר את הסיפור שלו הלאה. הנה תמונה שלו ושל סבתי, דבורה, מהחתונה שלהם. התמונה מרוטשת, כי ככה היה נהוג לעשות אז בתמונות חתונה, כדי שיהיו יותר "חגיגיות"...





לפני כמה שנים, משה זילברמן, הבן של צדוק, שהיה אחיו של יוסף, מצא את הילדים של אותו אח שברח לרוסיה, ואמא שלי גילתה לתדהמתה שיש לה 2 בני דודים מקרבה ראשונה. הבת חיה כיום בוורשה, פולין, והיא פרופסור לאגרונומיה באוניברסיטה, והבן חי באוטאווה, קנדה, והוא פרופסור למחשבים. שניהם ביקרו כאן בארץ, ואנחנו בקשר רציף איתם.



עצוב כל כך לדעת שבעצם לא נשאר מי שיספר את הסיפור של המשפחה הזו, והמעט שאנחנו יודעים הוא ליקוט של בדלי מידע והשערות.



יהיה זכרם של קדושי השואה ברוך.

פרחים לחג החירות

לפני שבועיים רגינה ואני יצאנו ביחד(!!!) ליום חופש.
אז מה? אתם בטח שואלים, מה ההתרגשות הגדולה?
אז ככה: רגינה ואני עובדות יחד באותו צוות תמיכה, ובצוות תמיכה כמו בצוות תמיכה - השאיפה היא תמיד שכוווווולם יגיעו לעבודה. בכל פעם שמישהו שנעדר בגלל מחלה שלו / מחלה של הילד / סתם סידורים וכו', העומס הופך לבלתי נסבל, ולכן היינו בטוחות שהסיכוי שייתנו לשתינו ביחד לצאת ליום חופש אפסי. אז ישבנו ופינטזנו על יום החופש המושלם... ופינטזנו ופינטזנו... עד שיום אחד החלטנו שזהו, מספיק לפנטז, צריך לבקש. ברגע של תעוזה, רגינה נכנסה לחדר של שרון והודיעה לו שאנחנו מבקשות לצאת ליום חופש ביחד, ושהוא יחליט מתי. התשובה שלו (יום חמישי הבא מתאים לכן?) הפתיעה אותנו, ומייד התחלנו לתכנן תוכניות מה נעשה ביום החופש שלנו. מיותר לציין שכמות התוכניות לא היתה מביישת חופשה אינטנסיבית בת שבועיים ויותר...


רצינו להתחיל את הבוקר בחנות הצמר החדשה שנפתחה לא מזמן בפתח תקווה (שאלוהים יעזור לי... אני לא זוכרת את השם. היא נמצאת ברח' ברקוביץ', מול החנות של ורדה. מלאה בחוטים יפהפיים מהארץ ומחו"ל ובעיקר מצויידת במוכרת מקסימה, סבלנית ומוכשרת ביותר!), אבל היה סגור. אחרי קניה קטנה ב"פיצפון" (יובל היה חייב, פשוט חייב, כובע קיצי ירוק משובץ של minene...) שמנו פעמינו אל המקום האמיתי - נחלת בנימין כמובן.


התכנית שלי היתה למצוא בדים מתאימים למכנסיים שרציתי לתפור לנועה, לפי גזרה מהחוברות המעולות של סנדי הנדרסון (מומלצות ביותר! כל השלבים מוסברים היטב ומלווים בתרשימים צבעוניים וברורים). סיבוב קצר ב"בדים למעצבים" הבלתי נמנע הניב בד קורדרוי מהמם בתכלת מעושן עם פרחים, בד נוסף משובץ, שארית ירוקה מקסימה עם עלים, ועוד חתיכת בד חום עם עצים וינשופים שלא עמדתי בפניו. סיבובים בחנויות נוספות הניבו עוד מטר אחד של בד שנקרא "סימפוניה", שהוא מעין טריקו דק, עדין וגמיש, מושלם לצעיפי הקשרים של יעל קיפודים. עוד קצת תחרה ושאר קשקושים, ארוחת צהריים ב"כרמלה בנחלה" והופס - יום החופש נגמר. ועכשיו צריך לגשת לעבודה ולתפור משהו מכל הרכישות.


הבד הראשון שבו בחרתי לתפור היה כמובן הקורדרוי - לא הצלחתי לעמוד בפניו. חיש מהר הועתקה הגזרה, צוירה על הבד, כמה תנועות מספריים, כמה תפרים והבסיס למכנסיים היה מוכן. יום למחרת הוספתי את הסלסולים בתחתית, עם תחרת הקרושה שאני כל כך אוהבת, ואת הגומי במתניים, ואחרי התאמה קלה של הגומי, המכנסיים היו מוכנים ללבישה בחג.



עכשיו היתה לי משימה חדשה - למצוא חולצה לבנה מתאימה. אחרי חיפושים ב-4 חנויות שונות גיליתי חנות של גולף קידס אי שם בפינה נידחת בקניון והחולצה נמצאה, ותודה לתלושי השי לחג...



בערב החג נאלצתי לעבוד בבוקר. אל תגלו לאף אחד, אבל מנסיון של חגים קודמים ידעתי שהטלפונים, אם בכלל, יהיו מועטים ביותר. התייצבתי בעבודה מצויידת בחוטי כותנה וכמה חרוזים. לשמחתי התחזיות שלי התממשו ורוב היום היה שקט לחלוטין, ובצהריים היו לי כמה פרחים בתכלת ולבן, מקושטים בחרוזים, ומוכנים לעטר קשת לשיער, שתשלים את התלבושת החגיגית. כשהגעתי הביתה מצאתי את כולם במנוחת הצהריים שלהם, מה שהשאיר לי מספיק זמן ושקט לתפור את הפרחים לקשת (תזכורת לעצמי: לקנות בדחיפות אקדח דבק חם!).

הפרחים הם פשוטים ביותר לסריגה, והנה ההוראות:


עושים טבעת קסם (אפשר למצוא הדרכה לטבעת קסם בפוסט הזה). סורגים עין שרשרת, ואז סורגים בתוך הטבעת -
(חצי עמוד, 3 עמודים) 5 פעמים.
מהדקים היטב את טבעת הקסם. רצוי למשוך ממש ממש חזק, כדי לסגור את החור עד כמה שאפשר.
לסיום סורגים עין שטוחה בתוך עין השרשרת שסרגנו בהתחלה, כדי לסגור את הפרח.

למי שלא מסתדר עם טבעת קסם -
סורגים 4 עיני שרשרת וסוגרים אותן לטבעת בעין שטוחה.
סורגים עין שרשרת ואז סורגים בתוך הטבעת (חצי עמוד, 3 עמודים) 5 פעמים. מסיימים עם עין שטוחה בתוך עין השרשרת הראשונה. במקרה הזה נשאר חור קצת יותר גדול במרכז.

אני רציתי להוסיף עוד קצת נגיעות צבע לפרחים, ולכן השתמשתי בחרוזי ונציה, מהגדולים יותר. הם בעלי חור גדול ואפשר להשחיל אותם על חוט הכותנה די בקלות. את החוט שמשכתי כדי להדק את טבעת הקסם העברתי לקדמת הפרח דרך החור שנשאר, השחלתי על חרוז ואז השחלתי אותו על מחט לצמר, ללא חוד. העברתי את החוט חזרה אחורה דרך החור שבמרכז, סידרתי את החרוז שיישב יפה באמצע, עשיתי קשר והטמעתי את שארית החוט בתוך הפרח, מאחור. בחוט השני שנשאר, בסיום הסריגה, השתמשתי כדי לתפור את הפרחים לקשת לשיער. כמובן שניתן להטמיע אותו בסריגה ולהדביק את הפרחים לקשת בעזרת דבק חם, או לעשות בהם כל שימוש שתרצו.

רגע לפני סיום, אזכיר את דנדושה המוכשרת בעלת הלב הענק, שעורכת בלוג קנדי בבלוג המרהיב שלה, לכבוד ההתרחבות של החנות של אחותה תמי, נקודה בכפר. שווה להיכנס ולשטוף את העיניים. ולסיום סיומת, קבלו תמונה אחת ששווה אלף מילים של אושר צרוף -

רק בשמחות!

בת הים הקטנה שלי

הזמן: כחודש לפני פורים.

המיקום: אותו מיקום של כל שיחות הנפש החשובות - בדרך לגן.

אני, בטוחה בתשובה שאני עומדת לקבל ("לא יודעת...") שואלת: נועה, למה את רוצה להתחפש בפורים?

נועה (בשיא הבטחון): לבת ים.

אני: אהמ... המ... הה??????????

נועה: כן, כן, לבת ים, עם חוט שמחבר את הזנב ליד, כמו בפסטיגל (של שנה שעברה).

אני: את בטוחה? איך מתחפשים לבת ים?

נועה: נו, עושים זנב כזה, שמתחבר עם חוט לזנב.

אני (עם גלגלי השיניים פועלים במלוא הקיטור): טוב נו... אולי, יכול להיות שזה אפשרי...

נועה: אמא, אפשר, אפשר. אני רוצה להיות בת ים עם זנב שמתחבר עם חוט ליד (שמים לב למוטיב החוזר?).

נו מה, עד שסוף סוף הילדה לא רוצה שמלת קצפת עם נצנצים ורודים לא נכין לה?

תכנון קצר בראש בדרך לעבודה (אחרי שהורדתי אותה בגן) הניב רעיון לחצאית מכוסה בקשקשים, שמסתיימת בזנב של דג (כן, כן, שמתחבר עם חוט ליד). ממשיכה להרהר: חלק עליון אמור להיות ביקיני... על גופתי המתה... ביקיני?!? לגן?!?!? ועוד בחורף?!?!?!?!?!?!?!? צריך להשיג חולצה צמודה בצבע גוף ולתפור עליה את הביקיני.... נשלים את הכול עם טייץ, שלא יהיה לה קר ברגליים.... וואלה, אולי אני אפילו אעמוד בזה...

כמה ימים אחר כך: אני עם אורית במעיין הבדים בכפר סבא.

אחרי ששגענו את המוכר הסבלני להדהים עם כל צבעי הפליס האפשריים (הרי חורף. צריך שכמיות. ופונצ'ו. ועוד קצת פליס כי הצבעים נורא יפים ובטח אפשר לתפור סראפן חורפי מקסים מהם), נזכרתי שבשביל זנב מלבד כדאי שיהיה בבית לבד. הצבעים שנרכשו: כחול, תכלת, ואיזה צהוב להפיח קצת רוח חיים בכל העסק.

השלב הבא: שלב ההכחשה שפורים מגיע, ומיד אחריו בשיא האלגנטיות הגיע שלב ההדחקה שאני זו שצריכה לתפור את התחפושת. השקית עם הלבד נקברה עמוק עמוק בארון רחוק מהעין.

שבועיים לפני פורים הגיע השלב החביב עלי, שלב הפאניקה. שקית הלבד הוצאה מהארון לפינה יותר נראית לעין בבית.

3 ימים אחר כך הוצאתי את הלבד הכחול מהשקית.

ביום חמישי, שבוע ויום לפני מסיבת פורים בגן הגיע שלב ההיסטריה, שהוא בדרך כלל השלב שבו אני נכנסת לפעולה. עוד באותו ערב החצאית כבר צוירה ונגזרה. הגיע הזמן לגזור את הקשקשים. הסתכלתי על הצהוב והתכלת ופתאום הם נראו לי מדכאים מדי, לא מספיק עשירים. שקית שאריות הלבד נשלפה מאי שם, ותוך חצי שעה קשקשים בשלל צבעים נגזרו וסודרו על 2 צידי החצאית.

למחרת בבוקר, כשנועה התעוררה, היא הסתכלה על כל החלקים הגזורים, ואז הסתכלה עלי במבט מוכיח ושאלה: "אמא, אבל איפה החוט שמתחבר לזנב?" כאן כבר לא עמדתי בזה ושלפתי את המשפט המוכר: "סבלנות, סבלנות, לא קונים בשום חנות". הסברתי לה שהתחפושת עוד לא מוכנה, אבל הכול יהיה בסדר, כולל החוט.

אחרי הפיזור לגנים התחלתי לתפור את החצאית. צד אחד היה גמור והצד השני היה כמעט גמור כשהרמתי את העיניים לשעון וגיליתי שלא אני ולא רני שמנו לב לזמן, ועוד רבע שעה אנחנו אמורים לצאת מהבית לאזכרה של חמי. עזבתי הכול כמו שהוא וטסתי להתארגן.

כשחזרנו הביתה שוב התיישבתי לתפור במלוא המרץ. סיימתי את הצד השני של החצאית, וציירתי גלים בטוליפ נצנצים (בכל זאת תחפושת....... חייבים נצנצים....... תפרתי את 2 חלקי הזנב, חיברתי להם רצועת גומי עם לולאה בקצה, בשביל להכניס את היד, ומילאתי באקרילן ואז עשיתי הפסקה לטובת הכנת ארוחת ערב ומתן יחס לתושבי הבית. בערב חיברתי את 2 צידי החצאית אחד לשני, תפרתי גומי למתניים וחיברתי את הזנב. בשעה 22:30 כבר נחתי על זרי הדפנה: החלק הגדול נגמר. מכאן והלאה זה שטויות.

5 דקות אחר כך 2 צדפות לבד כבר היו גזורות ומוכנות, וכמה שכבות של כוכב ים לקשת שעל השיער נגזרו גם הן. תפרתי את כוכב הים וחיברתי לקשת, כמה נצנצים על הכוכב והקשת, ופרשתי לישון.

למחרת בבוקר מדדנו את החצאית כדי לדעת מידות מתניים סופיות, הוספנו ביחד טול לזנב (בשלב הזה הייתי חייבת עוד זוג ידיים אז ניצלתי את ההזדמנות לעשות לנועה היכרות ראשונית עם מכונת התפירה. היא למדה לסובב את הגלגל ולהשתמש בידית של הרוורס).

את הצדפות תפרתי לחולצה בעיקר ע"י סיבובים ידניים של גלגל המכונה. אני אמנם יודעת לתפור, אבל לא מספיק מומחית בשביל כל הקווים הקטנטנים והעגולים האלה... עוד קצת נצנצים על הצדפות, והתחפושת מוכנה!!

יום לפני מסיבת פורים נזכרתי שיש לי בבית בובות אצבע של דגיגונים ושאר יצורי ים שקניתי פעם באיקאה כדי לעשות מהן תמונה... התמונה כנראה תהיה מוכנה בגלגול הבא... הבובות אומצו כתפאורה נוספת לתחפושת ונתפרו לזנב.

בהמלצה של חברה לעבודה הוספנו גם שרשרת פנינים, כיאה לבת ים שמכבדת את עצמה, והרי היא לפניכם, המאושרת באדם:

תקריב על איזור הזנב, כי קינשסה אמרה שחייבים ;-)

ותקריב על איזור החיוך, כי אני אמרתי שחייבים :-)

מה אני אגיד לכם... נהניתי!!

רק בשמחות!!

הפעם בקטנה... הוראות לעלים

אחרי הרשומה הקודמת, על שרשרת הפרחים, קיבלתי המון תגובות חמות שמאוד ריגשו אותי. בין התגובות ראיתי שהיו כמה בקשות להוראות לסריגת העלים. אחרי כמה נסיונות, טעויות ותהיות - הגעתי לעלים המושלמים.
סרגתי אותם במסרגה מס' 3, בחוטי כותנה.

בסיס:
סורגים 5 עיני שרשרת. נועצים את המסרגה בעין הראשונה שסרגנו וסורגים עין שטוחה כך שהשרשרת תיסגר לטבעת.

העלה:
סורגים 3 עיני שרשרת שמהוות את העמוד הראשון. אחריו סורגים 8 עמודים נוספים בתוך הטבעת.
סורגים עמוד כפול בתוך הטבעת. סורגים 3 עיני שרשרת, וחצי עמוד בעין הראשונה בשרשרת הקטנה הזו.עכשיו סורגים עמוד כפול בתוך הטבעת המקורית שלנו, ועוד 8 עמודים בתוך הטבעת (כן, צפוף, אבל כולם נכנסים, לא לדאוג).
לסיום סורגים עין שטוחה בעין השלישית של ה"עמוד" הראשון.

אם רוצים, אפשר לסרוג כמה עיני שרשרת שיהוו את הפטוטרת של העלה.



זהו זה.



בהצלחה!

הסיפור על השרשרת שחיכתה לפוסט...

אוי לי ואבוי לי, כמה הזנחתי אותך, בלוג יקר. אני יודעת, אני יודעת. פעם ב........ אני נכנסת לפה, מייללת על זה שאין לי זמן לנשום ולתחזק אותך, מבטיחה להשתדל יותר, ושוברת את ההבטחה שלי כל כך מהר, שאפשר לקבל סחרחורת. אז הפעם לשם שינוי אני לא אבטיח כלום. אני רק אכתוב על השרשרת של קינשסה.

לפני כחודשיים קינשסה, חברה טובה ויקרה מפז, חגגה יום הולדת. חודשיים מראש כבר היה לי תכנון מדוייק מה אני הולכת להכין לה. היה לי תרשים מוכן לשרשרת מוטרפת מחרוזים, מלאה צבעים ומרקמים. עוד נשארו לי קצת התלבטויות לגבי הצבעים, ואוטוטו עמדתי להתחיל במלאכה, כדי להספיק בזמן.

ואז קינשסה גילתה את הבלוג המהמם של לידיה לוז. היא שלחה לי קישור לשרשרת מקסימה, עשויה כולה מפרחים סרוגים בצבעים מרהיבים, והוסיפה 3 מילים - "אני רוצה כזו........" כמובן שלא יכולתי לשבור לה את המילה. מייד ניגשתי לכל מאגרי הוראות הסריגה שלי, ושלפתי משם הוראות לפרחים. אח"כ פניתי לידידנו משכבר הימים גוגל, ולחברה שלו פיקאסה, ולפורום אומנות שימושית ב-YNET, ולפורום סריגה בתפוז, והתחלתי לשלוף משם פרחים, פרחים ועוד פרחים.

אחרי שהצטברו לי מספיק הוראות לפרחים, הגיע הזמן לצבור את הפרחים עצמם. התחלתי לסרוג ולסרוג. חלק מהפרחים מצאו חן בעיניי ונשמרו. חלקם נפרמו או פשוט נזרקו וההוראות נגנזו לאחר שנתנו תוצאות מאכזבות. עם הזמן קופסת חוטי הכותנה שלי צמחה וגדלה, והועשרה בעוד צבעים, והפרחים נערמו ונערמו. אחרי שהצטברו מספיק פרחים, הגיע הזמן להוסיף להם עלים. כמובן ש-3 גווני ירוק שהיו לי לא הספיקו, וקופסת החוטים התמלאה עוד קצת... העברתי את הירוקים לסלסלה קטנה, יותר נוחה לניוד, והתחלתי לנסות לסרוג עלים. 2-3 נסיונות והגעתי לעלה המושלם. לאט לאט העלים התחילו להצטבר בסלסלה.

עכשיו כמובן הגיע שלב החיבורים, וזה היה האות שלי לשים את כללללללללל הפרחים בצד בתוך שקית קטנה ולהתעלם מהם מתוך תקווה שאולי הם יחברו את עצמם אחד לשני בצורה מושלמת ויחסכו לי את ההתלבטויות איפה לשים כל אחד מהם. אחרי שבוע חזרתי לשקית ולהפתעתי ראיתי שהפרחים והעלים לא עשו עם עצמם כלום, ונשארו שוכבים בציפיה...

5 ימים לפני חגיגות יום ההולדת הגעתי עם השקית לאורית, ויחד התחלנו לסדר את הפרחים, עד שהגענו לסידור המושלם. אמנם העלים לא היו איתי, אבל השרשרת התחילה לקבל צורה. אחרי שהגענו לסידור המושלם נזכרתי שאני גם אמורה להגיע חזרה הביתה. מכיוון שחיבור הפרחים בסיכות לא היה פרקטי, גייסתי לעזרתי את מצלמת הפלאפון, וצילמתי את הסידור שלנו, כדי שאדע איך לתפור את השרשרת.

הגענו הביתה, השכבנו את הילדים לישון, ואז הגיע הזמן באמת להתחיל לתפור. תפרתי ותפרתי, עוד פרח ועוד אחד, ויצרתי את שרשרת הבסיס. עליה הוספתי את הפרחים הקטנים כשכבה נוספת. אני חייבת להודות שכשכל הפרחים היו מחוברים אחד לשני, הסתכלתי על השרשרת וקצת התאכזבתי. כמובן שכבר לא היו לי הרבה ברירות, וחיברתי את העלים. אני לא ממש יודעת להסביר למה, אבל העלים נתנו בדיוק את הטאץ' שהיה חסר לי. קצת קריסטלים ופנינים להשלמת האורך הדרוש (וגם כדי שלא יהיה חם מדי כשעונדים את השרשרת) - והתכשיט היה מוכן סוף סוף.

ביום ההולדת שלה, קינשסה קיבלה ממני את השרשרת הזו, ואני חושבת שלמרות שהיא ידעה בדיוק מה היא הולכת לקבל, הצלחתי להפיע אותה.

ועכשיו, אחרי כל הברבורים, קבלו אותה -




ואי אפשר בלי קצת קלוז-אפים כשיש כל כך הרבה מה לראות -

מיותר לציין שבין תחילת הכתיבה של הפוסט הזה ועד לרגע פרסומו עבר יותר מחודש......... בינתיים הספקתי בצער רב מאוד לפרוש מתפקידי כמנהלת פורום אומנות שימושית ב-Ynet, אחרי כמעט 4 שנות ניהול. אני מאחלת לכסלו, שנבחרה להחליף אותי, המון הצלחה בתפקיד החדש שלה, ומאמינה שהיא וגליק ימשיכו לשאת בגאון את ניהול הפורום המיוחד הזה.